המאבק הלהטב”קי לשוויון בפלורידה מאד דומה למאבק הקהילה בישראל

ב-2015 לינר רובינס נשלחה במשימה עיתונאית ממגזין גדול במיאמי לסקר את מצעד הגאווה המפורסם של תל אביב. היא לא ידעה שהמשימה הזאת תציט רומן מתמשך עם ישראל.

lynare-main-1

“במהלך השבוע שלי בתל אביב, ווידר ברידג’ ארגנו כנס זכויות אדם בשם ‘ארבעים שנה של גאווה,’ לכבוד 40 שנה לאגודה,” לינר רובינס מסבירה. “למרות שהכנס לא היה בלו”ז שלי, ראיתי את התוכניה וממש התפעלתי מהאנשים החשובים שנרתמו לכנס, כמו קארין ז’ן-פייר, היועצת הפוליטית לשעבר של אובמה, הפעיל הניגרי דיוויס מק-אליה, יסכה סמית ועוד כל מיני פורצי דרך להט”בים מהעולם. באירוע של שגרירות צרפת בתל אביב פגשתי את ארתור סלפיאן, מנכ”ל ווידר ברידג’, שסיפר לי על חזון ופעילות הארגון וממש התרשמתי.”

רובינס, עיתונאית ואוצרת ממיאמי, היתה מעורבת באופן אישי עם מספר ארגוני אמנות וארגונים שאינם למטרות רווח באיזור פלורידה. היא גם המקימה והמנהלת של רובינס גלובל אינוביישנס, סוכנות בוטיק ליחסי ציבור, מרקטינג וארגון ארועים. השבוע היא הצטרפה למשלחת הלהט”בית לישראל של ווידר ברידג’, במהלכה תפגוש נציגים מהקהילה ותשמע על המאבקים וגם על הנצחונות של קהילת הלהט”ב בישראל.
“אני במיוחד מתעניינת במגוון הרקעים שהישראלים מגיעים מהם,” לינר אומרת, “אנשים שאף פעם לא היו בישראל חושבים שהישראלים הם רק לבנים-אירופאים, אבל במציאות זה שיש אנשים שהיגרו ממדינות אחרות כמו תימן, סוריה ואתיופיה, ולכולם יש מכנה משותף שהוא היהדות, אבל מבחינה תרבותית יש מגוון מאד עשיר. וגם בתוך היהדות יש מספר קבוצות, כמו בנצרות ובאיסלם.”

“אני חושבת שזה גם חשוב לזכור שישראל זה לא רק יהודים, יש גם פלסטינאים וערבים ישראלים, ובדואים ודרוזים, שהם נוצרים ומוסלמים,” היא מוסיפה. “אני ממש מתעניינת לדעת איך ישראל הצליחה לנהל את הקיבוץ גלויות הזה בתוך זמן כל כך קצר. בעוד חלק מהעולם שלנו נמצא במשבר, כלכלי ופוליטי כאחד, ואנחנו נותנים מקלט ליותר ויותר אנשים מאיזורים שבהם יש קונפליקטים, זה ממש יעזור לדעת איך ישראל הצליחה לקלוט ולקבץ מגוון כל כך רחב של מהגרים, במיוחד בהיותה בגודל של ניו ג’רזי.”

למרות שההיסטוריה שלה באקטיביזם התחילה בשנות ה-90, ההיסטוריה של לינר באקטיביזם להטב”קי החלה רק כשעברה לגור במיאמי, לפני שבע שנים. “מיאמי היא עיר מיוחדת, בגלל שהיא בולטת על מפת התיירות, האמנות והאוכל, ומבחינת יזמות ואקטיביזם צומחים ממנה רעיונות ואסטרטגיות חדשים,” היא מסבירה. “מבחינה היסטורית היא נחשבה כעיר מעבר, אבל כיום האוכלוסיה שלה לא מפסיקה לגדול והיא הופכת להיות עיר חשובה מאד. לכן, דברים שקרו בערים כמו ניו יורק או סן פרנסיסקו כבר מזמן, עדיין לא הוטמעו במיאמי עדיין. זאת הסיבה שזה מקום יחסית גמיש שאפשר להכנס אליו, להפשיל שרוולים ולהתחיל לעבוד על מנת לגרום לדברים לקרות בו. אני חושבת שזה מה שגורם לאקטיביסטים במיאמי לעבוד ולהשמע יותר, בעיקר בגלל שהעיר הזאת נמצאת במדינה יחסית שמרנית ואי אפשר לקחת הכל כמובן מאליו.”

לדבריה של לינר, המאבק הלהטב”קי לשוויון בפלורידה מאד דומה למאבק הקהילה בישראל. “כל זכות אזרחית שניתנה לאנשים להט”בים במיאמי היא תוצאה של מאבק ועבודה של פעילים בארגונים כמו SAVE ו- Equality Florida ואחרים שעבדו כל כך קשה כדי להשיג,” היא אומרת. “הסיבה שיש לנו תומכים סטרייטים במיאמי היא תוצאה של מפגשים אחד-על-אחד שבו סטרייטים נפגשו עם אנשים מהקהילה והכירו אותם כבני אדם, לא כארבע אותיות של ראשי תיבות. זאת העבודה שאנחנו עושים במיאמי, וכל הארגונים הלהט”בים עובדים פה ביחד כדי להשיג כל מטרה.”

מה לדעתך האתגר הגדול ביותר שיש לישראל כיום, הן מבחינה להטב”קית ובכלל?

“אני רוצה לענות על זה ישר מהלב, אז אני אהיה ישירה ואגיד שהאתגר הכי גדול כרגע זה הנושא הפוליטי וההיסטורי של ישראל שמולבש על הקהילה הגאה. נושאים להט”בים התחברו עם האג’נדה הפוליטית והצבאית של מדינת ישראל כמשהו כולל, ואני חושבת שזה לא פייר. זה לא קורה בשום מדינה אחרת כמציינים את אבני הדרך של הקהילה הלהט”בית. אני רואה את הקהילה הלהט”בית בישראל עושה דברים כל כך יפים בשביל אנשים, ומשום מה הדברים האלה זוכים ליחס של זלזול בעולם בגלל ביקורת פוליטיל על ישראל. פגשתי בישראל כמה מהפעילים שהם בני אדם מדהימים, לא סתם שמות, כאלה שמנסים לפעול לעתיד טוב יותר. חשבתי לעצמי שארצות הברית פלשה לעירק בלי שום סיבה, כך החליט הקונסנזוס בעם כרגע, ועדיין הקהילה הלהט”בית באמריקה לא עמדה למשפט על מה שהממשלה החליטה לעשות. אף אחד לא האשים את הקהילה שלנו בקונספירציה של לכסות על מעשים או מידיניות שהממשלה שלנו אחראית עליה, אז מדוע זה קורה ללהט”בים הישראלים, שנאבקים את אותו מאבק בדיוק כמו בכל מקום אחר בעולם? כולנו נאבקים על הזכות לשוויון ולא להיות סטראוטיפ, ושיכבדו אותנו.”

סיפור היציאה מהארון של לינר, לדבריה, היה כואב מכיוון שהיא באה מאיזור דתי בארה”ב וזה לא היה קל גם מהבחינת האוירה באיזור שבו היא גרה, וגם בתוך המשפחה. “הייתי צריכה לעבור הרבה פאזות על מנת להגיע למצב שבו אני יכולה להסתכל במראה ולראות שאלוהים נתן לי מתנות להיות בן אדם שתורם לחברה,” היא אומרת. “זה היה קשה כי לא היו לי דמויות לחיקוי, וחיפשתי תמיד קשרים וקבלה. התגייסתי לצבא בארה”ב ושם דווקא הצלחתי למצוא את עצמי בגלל המגוון הגדול של האנשים שהיה שם. לא היתה לנו ברירה אלא למצוא שפה משותפת. למדתי לא לשפוט אנשים לפי מראה ולמדתי שיש תמיד הרבה יותר ממראה עין בכל מה שקשור לקשר בין אנשים. תוך כדי הצבא השלמתי את התואר הראשון שלי ואחר כך טיילתי קצת בעולם. כתוצאה מכך, היציאה שלי מהארון קיבלה פרקים רבים בסיפור ארוך בגלל שלקח לי כל כך הרבה שנים למצוא את המקום שבו אהיה מאושרת.”

אחד הדברים שעושה את לינר מאושרת הוא הכנס המתקרב במיאמי, הכנס הבינלאומי לזכויות להטב”ק שיערך כחלק ממשחקי האאוט-גיימס במאי 2017. לינר מנהלת את הכנס ועובדת עם קבוצה של שלושה חברי ועדה על לו”ז הכנס שיכלול פרזנטציות מכל העולם. “זה הולך להיות מדהים ואני ממש מחכה לקבל את כל הפעילים הלהט”בים מכל העולם שיבואו להכיר את חיי הקהילה במיאמי,” היא אומרת. אני חושבת שישראל דומה למיאמי במובן שהמקום כל כך קטן, שהארגונים הלהט”בים הבינו שעל מנת להשיג דברים הם צריכים לעבוד במשותף. פגשתי חברים מארגון מעברים, ארגון עזרה לטרנסים, שסיפרו לי שהם חולקים משרדים עם האגודה בתל אביב, אז זאת דוגמא לאיך שאני מפרשת את השותפות של הארגונים, ואיך שהדברים נעשים בישראל.”